"רוב האנשים בורחים מהכאב שלהם. רוצחים את עצמם בשקט, בחדרי חדרים, בלי לזהם את הסביבה או להפריע למנוחת השכנים. הצחוקים מוקלטים. וגם מחיאות הכפיים. כולם מסביבי חולים או מתים. מסתובבים שמונים שנה מבוססים בתוך תפאורת החיים. מדי פעם בחושך של איזה אולם קולנוע או אצל הפסיכולוגית או באיזשהו מקום בעולם, רחוק מידי מהבית, לרגע אחד הם שומעים הד עמום מתוך עצמם. זה הכאב ההוא שמתעורר, שמסרב להעלם, שממשיך כל הזמן לדמם. לא מתים מזה, אבל גם אף פעם לא ממש חיים.

לא מזמן שמתי לב שכל האנשים שבאמת הצליחו לחדור את מעטה הפלסטיק ולהיכנס לי ללב, הם אלה שמדממים לך על השטיח בסלון בלי לחשבן לך. צועקים בלי לראות ממטר את השכנים.

יש בתוכי גוש של מועקה, וכל התרחשויות חיי הם ניסיונות לגעת בו. לגרום לו לכאוב. כשאני מרגישה אותו אני מרגישה קיימת. כל שאר הזמן אני סתם מדפדפת עוד דף יומי קדימה ביומן. כהה, צינית, אוטומטית, ובתוך העיניים קרחוני עד.

אני מחפשת את האנשים האלה באובססיביות לא מודעת. מאבחנת כל מי שבסביבה. וכשאני מוצאת, זה בדרך כלל בא עם מזוודה ענקית של בעיות לא פתורות.

בן כזה, ועכשיו שאנחנו כבר ביחד אני רואה שגם הוא מחפש אותו, את הכאב. נועץ בעצמו חרבות. כלפי חוץ הוא נראה כרגיל, אבל בפנים יש אריה, פצוע מסוכן ושואג. 

אני צופה בו מרותקת ויודעת, הוא מחפש את הגבול הדק שמסוכן להגיע אליו. וזה לא בגלל שהוא מחפש למות, הוא בכל טיפת כוח שיש לו, מחפש את החיים. החיים האמיתיים, כאלה שראויים להיקרא חיים, ובשביל זה, הוא אומר שראוי אפילו למות, וכנראה שהוא צודק.

אחרי הכול מי מאתנו יכול להגיד שהחיים שלו ראויים להיקרא בשם חיים..."

מתוך "מקימי"- ספרה של נועה ירון-דיין 

 

בניית אתר: רן ובר.נט | עיצוב גרפי: יובל דיין  | 2007 כל הזכויות שמורות לנועה ירון דיין